פתרון ייחודי המביא בשורה משמחת לכל המתפללים אשר חשקה נפשם להתפלל בייתר ריכוז ואף לקיים את ההלכה להשמיע לאזניו את תפילתו
הטלית מעוצבת ומתוכננת בצורה ייחודית עבור איזור כיסוי הראש
העיצוב הייחודי מייצר גם בידול רעש מסביבת המתפלל וגם סביבה אקוסטית אישית עבור המתפלל שישמע את עצמו בתפילתו.
יש מחלוקת הלכתית אם אדם יצא ידי חובה אם לא הוציא בשפתיו ברכות, נדרים, תפילות, ומעבר לזה, אם אדם רוצה להכניס אל ליבו דבר צריך שיגיד אותו בפיו כי כאשר אדם שומע את עצמו הוגה את מיליותיו, זה מאפשר לו יותר להתרכז ולהתבונן ולהבין את מוצא פיו.
את הרעיון לטלית לריכוז בתפילה הגינו עקב קושי אמיתי מציאותי שקורה לכל אחד שחווה מצבים וזמנים בהם יש קושי לאדם לשמוע את עצמו ולכן קשה לו להתרכז בתפילה, חוסר הריכוז לא מאפשר לו לכוון את ליבו לעניין ו"תפילה בלי כוונה כגוף ללא נשמה" והרי כל התפילה אמורה להיות עם הלב כפי שכתוב "רחמנא ליבא בעי" (סנהדרין קו-ב)
יש לזכור תמיד כי לקב"ה יש הרבה מאוד מלאכים ויצורים וברואים שאומרים לפניו שירה כל הזמן אבל הוא חפץ דווקא בהתפילתו של היהודי החי בעולם ובגוף גשמי עם כל המאבקים וההסחות דעת והצרות והמחשבות ומלחמות הייצר ושמתוך עולם החומר ובתוך ההסתר מתפלל לבוראו ומכיר בו ומודה לו על הכל ומבקש ממנו עזרה.
כתוב בתהילים (קטז - י} "הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר אֲנִי עָנִיתִי מְאֹד." ואחד הפירושים הוא שדוד המלך היה מדבר אל ליבו ואל נפשו ומעודד את עצמו כל הזמן כגון "מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וּמַה תֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִילִי לֵאלֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעֹת פָּנַי וֵאלֹהָי. " שהיה אומר לנפשו תבקשי מהבורא עזרה כי הוא זה שיושיע ואף "מנחם נפשו ויאמר לה מה תשתוחחי נפשי" (מצודת דוד ביאור על תהילים מג - ה).
"וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְהוָה רֹפְאֶךָ." (שמות טו כו)
"אם שמוע תשמע". מכאן אמרו, שמע אדם מצוה אחת משמיעין לו מצות הרבה, שנאמר אם שמוע תשמע \כונת הדרשה כעין זו שבהקודמת, ומכוונת דרשה זו כלפי הדרשא בפ' עקב (ח' י"ט) והיה אם שכח תשכח מכאן אמרו שכח אדם מצוה אחת משכחין אותו מצות הרבה, וכאן אמר ההיפך בשמיעה. . (מכילתא)
וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו: והאזנת – ישמעו אזניך מה שפיך מדבר, מלמד שהקורא את שמע צריך להשמיע לאזניו (בבבלי ברכות ט"ו א').
חייב המתפלל להשמיע לאזניו את התפילה:
חז''ל למדו (בברכות לא.) ממה שנאמר בתפלת חנה: וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות, מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו, כלומר שיבטא בשפתיו את המלים שבתפלה כהוגן, ולא יתפלל בהרהור הלב בלבד. וקולה לא ישמע, מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו [תפלת לחש]. וכן אמרו (בברכות כד:) המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה. ופירש רש''י, שדומה כאילו הקדוש ברוך הוא ח''ו אינו שומע תפלת לחש. וכן פסק מרן בשלחן ערוך (סימן קא סעיף ב'), וז''ל: לא יתפלל בלבו בלבד, אלא מחתך הדברים בשפתיו, ומשמיע לאזניו בלחש, ולא ישמיע קולו בתפלתו (לאחרים), ואם אינו יכול לכוין בלחש מותר להגביה קולו, במה דברים אמורים (שיכול להשמיע בקול) רק ביחיד, אבל בצבור אסור, שיבוא להטריד הצבור מקולו. ע''כ. ואף על פי שיש חולקים על מרן וסוברים שלא ישמיע אף לאזניו, העיקר כדברי מרן, ובפרט שעל ידי שמשמיע לאזניו יוכל לבטא את התיבות שבתפלה כהלכה, וגם יוכל לכוין היטב בתפלתו. [שאר''י ח''ב עמו' תט. ילקו''י סי' קא הערה א', תשס''ד תפלה א עמו' תיד].
וכן בשולחן ערוך (אורח חיים סימן קא סעיף ב): "לא יתפלל בלבו לבד, אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש, ולא ישמיע קולו; ואם אינו יכול לכוין בלחש, מותר להגביה קולו; וה"מ בינו לבין עצמו, אבל בצבור, אסור, דאתי למטרד צבורא.
מי שהתפלל בהרהור הלב, ולא הוציא המלים בפיו ובשפתיו, לא יצא ידי חובת התפלה, וצריך לחזור ולהתפלל, אך טוב שיתנה ויאמר: אם לא יצאתי ידי חובת התפלה, הריני חוזר ומתפלל לשם חובה, ואם יצאתי ידי חובה, תהיה תפלתי זו לנדבה. ואולם אם הרהר ברכה אחרונה בלבו, בדיעבד יצא ידי חובת הברכה. אבל אם הרהר ברכה ראשונה בלבו, יאמר ברוך שם כבוד וגו', ויחזור לברך ברכה ראשונה. [שאר''י ח''ב עמו' תיב. ילקו''י סי' קא הערה ה', במהדורת תשס''ד תפלה כרך א עמו' תכז].
בשולחן ערוך הרב (סימן צח הלכה א) : הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן בְּלִבּוֹ פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת שֶׁמּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ".
לפי הפשט וכך גם נפסקה ההלכה שהמתפלל צריך להשמיע לאזניו.
לכן טלית ריכוז בתפילה היא דבר הכרחי ומועיל לעבודת ה' ויש בה משום הידור מצווה שאין בנמצא.